<h1>ספר החינוך מצוה קס"ג</h1>
<h2>דף סז:</h2>
שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ, והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחובר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיוון שנעשה בפרי בעודו מחובר, שנאמר [ויקרא י"א] לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום, ואם יצאו על הארץ אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי שורץ על הארץ נקרא גם כן מכיוון שיצא. וכן הוא בסיפרא, (ולא תטמאו) [אל תשקצו] את נפשותיכם בכל השרץ השורץ [שם] להביא את שפרשו על הארץ וחזרו, כלומר אף על פי שהם עכשיו בחור שלהם מכיון שיצאו על הארץ נאסרו, ושרץ הארץ נקראין. בזה הפירוש שאני כותב בכאן כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קודם לכן אני מעלים עין במה שכתב בו הרמב"ם זכרונו לברכה, אף על פי שיעדתי לאחוז דרכו, כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו שהלאו הוא מכיון שיצאו לאויר העולם או הלכו על שטח הפרי, ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפירוש מצאנו בחולין [ס"ז ע"ב] שישאר שם עניין זה בתיקו, כמו שבא לשם בעי רב יוסף פירשה לאויר העולם מהו, על גבי תמרה מהו, וגם הרב בעצמו כתב בחיבורו הגדול שעניין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פירושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת. וגם כן מצאתי אחר כן שהרמב"ן זכרונו לברכה יתמה עליו הרבה בשגגה זו. משרשי המצוה כתבנו למעלה [מצוה קנ"ט]. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [שם] השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים שבאוכלוסים, והוא מין קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפירות בתוכן אחר שנעקרו ולא פירשו מתוכן שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ, והיו מותרין מן הדין אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת. ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפירות קודם שנעקרו או אחר כן יבדוק אותם יפה, ואם הם דקים מאד עד שאינו יכול לבדוק ישהא אותן י"ב חדש, ואחר כך מותרין לאכול לכתחלה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה [חולין נ"ח ע"א] שכל אותן תולעי הפירות אין מתקיימין י"ב חדש, פירוש אינו מתקיים, כלומר דמכיון שעברו עליו י"ב חדש הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [שם ע"ב] הני תמרי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שריין. ואם פירשו תולעי הפירות לאויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פירשו ורחשו על גב הפרי אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פירש התולעת מן הפרי ונפל לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ס"ז ע"ב] תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהן בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין, והנמצאין במעי בהמה אסורין שמבחוץ הן באין, ואף הנמצאים במוח הבהמה ובתוך בשרה אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מותר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה רבתה אותן לאיסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם] ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מותר בלא שחיטה, מפני שהתורה התירה אותו, וכדרשינן בגמרא [שם ס"ט ע"א] מבבהמה וגו' תאכלו [שם]. וכן התירו זכרונם לברכה [שם ס"ו ע"ב] במים שבכלים שהתליעו או אפילו בבורות שיחין ומערות, כלומר כל מים מכונסין, ואמרו שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פירשו התולעים למקום אחר, ואפילו פירשו לדפני הכלי או הבור מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם היתר מפורש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה [שם] בימים ובנחלים את שלו אכול ושאין לו אל תאכל, אבל בכלים ודומה לכלים בין שיש לו בין שאין לו מותר. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ס"ז ע"א] דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצבתא ואחר כך יפול לכוס. ופירוש צבתא הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא דינו כשורץ על הארץ. ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה [שם צ"ט ע"ב] שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של היתר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לענין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות [י"ג ע"א] חשיבא נמי לענין אסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי דתרומות פרק בצל אמרו אורי רבי אבין בחד עכברא חד לאלף, גמרא דילן עדיפא לן דאמר ואפילו באלף לא בטלא. ופירוש בריה כלומר שום בעל חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עיקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה [שם] שנקרא בריה לענין דלא בטיל לעולם אפילו באלף כל דבר שמתחלת ברייתו הוא אסור והוא שלם כלו כבריתו, לאפוקי חסר אפילו כל שהוא שאין לו דין בריה ואין לוקין עליו אלא בכזית, והוא משל בעל חיים כמו גיד הנשה שיש בו כל זה, לאפוקי כל פרי שאינו ברית בעל חיים, וכל כיוצא בו. ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה נאמר ממה שאמרו זכרונם לברכה [ערלה פ"ג מ"ז] שכל דבר חשוב גם כן לא בטיל כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב דלאו דוקא שבעה דברים אלה אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובות בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה. וזה שאמרנו דבריה לא בטלה והכוונה לומר בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת בריתה כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחלת ברייתו, אבל בהמה כשרה מתחלתה דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטילי, אבל אחר שמתה ודאי ביטול יש לה, ואפילו שור גדול מת אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה, דאמר בגמרא [ביצה ג' ע"ב] גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכו לימנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות לימנות דרך חשיבות תמיד שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בליבם תמיד לפי שאין ראוי לפי שעה ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים. ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל וכולו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה, ועל כן אמרו בה שלא יבטל, ואף על פי שכולו מת יבטל. ודע זה והבינהו. ויש מן המפרשים שאמרו שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבושלת כי אז ראויה להתכבד בה, ויש מהם שאמרו שאפילו בחיה נאמר, ומן המפרשים גם כן שאמרו דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה אבל אם נפל איסור בתוכה ונתן בה טעם בטלה הויא מפני שאין האיסור שבה ראוי להתכבד, ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה [ע"ד ע"א] שאינה בטילה, שאני בשר בחלב דתערובתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה. ויתר רובי פרטי ענינים אלה בחולין ובעבודה זרה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל, ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על יד זכר ונקבה או מכל העפושים שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כולה לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחד אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה.
<h2>דף ק.</h2>
שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ, והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחובר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיוון שנעשה בפרי בעודו מחובר, שנאמר [ויקרא י"א] לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום, ואם יצאו על הארץ אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי שורץ על הארץ נקרא גם כן מכיוון שיצא. וכן הוא בסיפרא, (ולא תטמאו) [אל תשקצו] את נפשותיכם בכל השרץ השורץ [שם] להביא את שפרשו על הארץ וחזרו, כלומר אף על פי שהם עכשיו בחור שלהם מכיון שיצאו על הארץ נאסרו, ושרץ הארץ נקראין. בזה הפירוש שאני כותב בכאן כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קודם לכן אני מעלים עין במה שכתב בו הרמב"ם זכרונו לברכה, אף על פי שיעדתי לאחוז דרכו, כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו שהלאו הוא מכיון שיצאו לאויר העולם או הלכו על שטח הפרי, ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפירוש מצאנו בחולין [ס"ז ע"ב] שישאר שם עניין זה בתיקו, כמו שבא לשם בעי רב יוסף פירשה לאויר העולם מהו, על גבי תמרה מהו, וגם הרב בעצמו כתב בחיבורו הגדול שעניין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פירושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת. וגם כן מצאתי אחר כן שהרמב"ן זכרונו לברכה יתמה עליו הרבה בשגגה זו. משרשי המצוה כתבנו למעלה [מצוה קנ"ט]. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [שם] השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים שבאוכלוסים, והוא מין קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפירות בתוכן אחר שנעקרו ולא פירשו מתוכן שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ, והיו מותרין מן הדין אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת. ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפירות קודם שנעקרו או אחר כן יבדוק אותם יפה, ואם הם דקים מאד עד שאינו יכול לבדוק ישהא אותן י"ב חדש, ואחר כך מותרין לאכול לכתחלה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה [חולין נ"ח ע"א] שכל אותן תולעי הפירות אין מתקיימין י"ב חדש, פירוש אינו מתקיים, כלומר דמכיון שעברו עליו י"ב חדש הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [שם ע"ב] הני תמרי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שריין. ואם פירשו תולעי הפירות לאויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פירשו ורחשו על גב הפרי אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פירש התולעת מן הפרי ונפל לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ס"ז ע"ב] תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהן בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין, והנמצאין במעי בהמה אסורין שמבחוץ הן באין, ואף הנמצאים במוח הבהמה ובתוך בשרה אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מותר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה רבתה אותן לאיסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם] ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מותר בלא שחיטה, מפני שהתורה התירה אותו, וכדרשינן בגמרא [שם ס"ט ע"א] מבבהמה וגו' תאכלו [שם]. וכן התירו זכרונם לברכה [שם ס"ו ע"ב] במים שבכלים שהתליעו או אפילו בבורות שיחין ומערות, כלומר כל מים מכונסין, ואמרו שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פירשו התולעים למקום אחר, ואפילו פירשו לדפני הכלי או הבור מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם היתר מפורש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה [שם] בימים ובנחלים את שלו אכול ושאין לו אל תאכל, אבל בכלים ודומה לכלים בין שיש לו בין שאין לו מותר. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ס"ז ע"א] דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצבתא ואחר כך יפול לכוס. ופירוש צבתא הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא דינו כשורץ על הארץ. ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה [שם צ"ט ע"ב] שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של היתר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לענין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות [י"ג ע"א] חשיבא נמי לענין אסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי דתרומות פרק בצל אמרו אורי רבי אבין בחד עכברא חד לאלף, גמרא דילן עדיפא לן דאמר ואפילו באלף לא בטלא. ופירוש בריה כלומר שום בעל חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עיקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה [שם] שנקרא בריה לענין דלא בטיל לעולם אפילו באלף כל דבר שמתחלת ברייתו הוא אסור והוא שלם כלו כבריתו, לאפוקי חסר אפילו כל שהוא שאין לו דין בריה ואין לוקין עליו אלא בכזית, והוא משל בעל חיים כמו גיד הנשה שיש בו כל זה, לאפוקי כל פרי שאינו ברית בעל חיים, וכל כיוצא בו. ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה נאמר ממה שאמרו זכרונם לברכה [ערלה פ"ג מ"ז] שכל דבר חשוב גם כן לא בטיל כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב דלאו דוקא שבעה דברים אלה אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובות בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה. וזה שאמרנו דבריה לא בטלה והכוונה לומר בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת בריתה כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחלת ברייתו, אבל בהמה כשרה מתחלתה דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטילי, אבל אחר שמתה ודאי ביטול יש לה, ואפילו שור גדול מת אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה, דאמר בגמרא [ביצה ג' ע"ב] גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכו לימנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות לימנות דרך חשיבות תמיד שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בליבם תמיד לפי שאין ראוי לפי שעה ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים. ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל וכולו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה, ועל כן אמרו בה שלא יבטל, ואף על פי שכולו מת יבטל. ודע זה והבינהו. ויש מן המפרשים שאמרו שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבושלת כי אז ראויה להתכבד בה, ויש מהם שאמרו שאפילו בחיה נאמר, ומן המפרשים גם כן שאמרו דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה אבל אם נפל איסור בתוכה ונתן בה טעם בטלה הויא מפני שאין האיסור שבה ראוי להתכבד, ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה [ע"ד ע"א] שאינה בטילה, שאני בשר בחלב דתערובתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה. ויתר רובי פרטי ענינים אלה בחולין ובעבודה זרה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל, ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על יד זכר ונקבה או מכל העפושים שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כולה לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחד אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה.
